Northern Judean Desert

תצפית הר הצופים

הר הצופים הוא הר בתחום ירושלים הצופה על מרבית שטח ירושלים, ועל שטח נרחב ממדבר יהודה כולל ים המלח. גובהו 826 מטרים מעל פני הים, כ־100 מטרים מעל העיר העתיקה, וכ־1,240 מטרים מעל פני ים המלח. הבאים לירושלים מהצפון ראו ממנו לראשונה את העיר ואת בית המקדש, ומכאן שמו. שמו הלועזי של ההר "סקופוס" הוא תרגום יווני של השם העברי. בערבית קרוי ההר ראס אל-מושריף (ראש הנשקף). שם נוסף בערבית הוא ג'בל סקובוס, הנגזר משמו הלטיני של ההר.

גאולוגיה וגאוגרפיה
הר הצופים הוא פסגה על רכס הררי המקיף את ירושלים ממזרח, על רכס זה בולטות שלוש פסגות: הר הצופים, הר הזיתים פסגת א-טור – בגובה 818 מטר והר המשחית, הפסגה הדרומית על הרכס המתנשאת לגובה 747 מטר. לרכס יש כמה שלוחות בצפון ירושלים ובהן הגבעה הצרפתית, צמרת הבירה, גבעת המבתר, גבעת התחמושת, וקריית מנחם בגין.
קו פרשת המים בין אגן הניקוז של הים התיכון לים המלח עובר בין פסגת הר הצופים לפסגת הגבעה הצרפתית. שתי פסגות אלה מצויות גם על גבול מדבר יהודה. הנחל המנקז אזור זה אל הים התיכון הוא נחל צופים וזה המנקז את האזור אל ים המלח הוא נחל אוג. במקביל לקו פרשת המים, מעט ממערב לה, עוברת דרך גב ההר ההיסטורית שעליה נסללו דרך שכם ודרך בר לב. בנחל צופים עוברת דרך חשובה נוספת מבחינה היסטורית שעליה נסללה דרך יגאל ידין.
רכסי הר הצופים והר הזיתים בנויים מסלעי משקע ימיים. החבורה המרכיבה אותו נקראת "חבורת הר הצופים" תופעה זו מתוארכת לתקופת הסנון והיא כוללת בתוכה את תצורת מנוחה (קירטון לבן ורך) ואת תצורת משאש (שכבות צור כהה וקשה). סלע הקירטון הרך נוח מאוד לחציבה, אולם אינו מתאים כחומר גלם לבניית הבתים. זו אחת הסיבות שרכס הר הצופים לא נבנה בתקופות הקדומות ושימש בעיקר לחציבת מערות קבורה.

היסטוריה
בתקופת המנדט הבריטי בשנת 1914 רכש המשרד הארץ ישראלי את אחוזתו של סר ג'ון גריי היל על פסגת ההר במטרה להקים במקום את "בית מדרש התורה והעבודה". בשנת 1917, לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים, שימש ההר כמחנה צבאי בריטי, והוקם בו בית קברות צבאי לחללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה.
ב-24 ביולי 1918, הונחה בהר אבן הפינה לאוניברסיטה העברית שתוכננה על ידי האדריכל הבריטי סר פטריק גדס, במעמד זאב ז'בוטינסקי. ב-1 באפריל 1925, נערך טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית, בשנים הראשונות עסקה האוניברסיטה במחקר בלבד והוראה פורמלית התחילה רק בשנת 1928.
בשנת 1938 נפתח מצפון לאוניברסיטה בית החולים הדסה הר הצופים, שתוכנן על ידי אריך מנדלסון, ארכיטקט גרמני יהודי, ובו 300 מיטות, בית ספר לאחיות, מכוני מחקר ומחלקות אשפוז מודרניות.

במלחמת העצמאות נותק ההר מירושלים העברית מכיוון שהדרך אליו עברה בשכונת שייח' ג'ראח הערבית. ההר הפך למובלעת שהתנועה אליה התנהלה בשיירות בלבד. לאחר שבאפריל 1948 הותקפה שיירה של עובדי בית החולים הידועה גם כשיירת הדסה הופסקה תנועת השיירות, והושבתה פעילות האוניברסיטה ובית החולים.
ב־7 ביולי 1948, יום אחד לפני סיומה של ההפוגה הראשונה, נכנס לתוקפו הסכם בין המפקדים הצבאיים של ישראל והמפקדים של הלגיון הערבי על פירוזו של הר הצופים, ההסכם הושג בתיווכו של האו"ם . ההר חולק לשלושה אזורים: המובלעת הישראלית, שכללה את מתחמי האוניברסיטה, בית החולים הדסה הר הצופים, בית הקברות הצבאי הבריטי, והכפר הערבי עיסאוויה כאזור מפורז ישראלי. מדרום לשטח הישראלי נקבע שטח הפקר, ומדרום לו שטח מפורז ירדני, שכלל את מתחם אוגוסטה ויקטוריה . בהסכם נקבע שישראל תחזיק בהר 85 שוטרים, החמושים בנשק קל בלבד, ו־35 אנשי סגל עובדים אזרחים. במקביל הוגבל גם מספר השוטרים בשטח המפורז הירדני ל-46 שוטרים. הסכם זה נשאר בתוקפו עד לסופה של מלחמת העצמאות ואושר מחדש בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות שנחתמו עם ירדן ב־3 באפריל 1949 . בהסכם נקבע כי מדי שבועיים תועלה להר שיירה לאספקה ולהחלפת אנשי ההר. השיירה כללה שלושה כלי רכב: שני משוריינים ומשאית שהובילה להר אספקה, ובירידה מההר הובילה ספרים מבית הספרים הלאומי שבהר, אשר הועברו לספריות האוניברסיטה בירושלים העברית. שיירה זו הייתה תחת פיקוח האו"ם, ויצאה ממעבר מנדלבאום.

שני הצדדים קיימו את הסדרי הפירוז באופן חלקי. ישראל העלתה להר חיילים במדי שוטרים , הצליחה להבריח להר נשק כבד יותר מהמותר בהסכם, והצליחה לבצר חלק מהמתחם. מאידך הירדנים בנו מוצבים צבאיים בשטחים המפורזים ואף בשטחי ההפקר, השתלטו על הכפר עיסאוויה ועל שטחים נוספים שנכללו בשטח הישראלי. עם זאת, לא הופסקה תנועת השיירה הדו שבועית, אף על פי שעוכבה לעתים בידי הירדנים. נוסף לכך, הגבולות המדויקים של השטח הישראלי היו שנויים במחלוקת בין הצדדים, מכיוון שמפת הסכם המפקדים, שבה תוחמו שטחי השליטה ואשר אושררה בהסכם שביתת הנשק, אבדה.

ב־1954 הוקמה יחידה צבאית ייעודית בשם "יחידת מצוף 247" לשם החזקת הר הצופים. תקריות אש אירעו לעתים רחוקות במשך התקופה, אם כי הוראות הפתיחה באש הישראליות דרשו איפוק מרבי (מחשש שהירדנים יכבשו את ההר לפני שכוחות סיוע יצליחו לעבור דרך השטח הירדני). תקריות קשות אירעו בשנים 1957 וב־1958. ב־1958 נהרגו בהר ארבעה חיילים ישראלים שנתקלו במארב ירדני בגן הבוטני של מתחם האוניברסיטה. באותה תקרית נהרג גם היושב ראש האמריקאי של ועדת שביתת הנשק שבא לתווך בין הצדדים. בעקבות התקרית נקבעו הסדרים חדשים בחלק מהנושאים השנויים במחלוקת, כמו הסדרי שליטה בכפר עיסאוויה.

בתקופת מובלעת הר הצופים נבנו בירושלים המערבית שמחוץ למובלעת מוסדות חלופיים למוסדות שעמדו בשיממונם בהר הצופים. הבולטים בהם היו קמפוס האוניברסיטה בגבעת רם ומתחם בית החולים הדסה בעין כרם. השיירות שהביאו אספקה להר הצופים הוציאו ממנו בהדרגה, בדרכם חזרה, ציוד רפואי ואוניברסיטאי מן ההר.
הירדנים שהתכוננו ליוזמה צבאית ישראלית ליצירת רצף טריטוריאלי בין הר הצופים לבין שאר ירושלים המערבית הקימו בין שטחים ישראליים אלה ביצורים בכל גבעה שלא הייתה מיושבת בשכונה ערבית. הם הקימו ביצורים איתנים בגבעת התחמושת וביצרו לצד גבעת התחמושת גם את גבעת המבתר ואת הגבעה הצרפתית.

אחר מלחמת ששת הימים וניצחוננו במלחמה החלו פעולות שיקום של המבנים על ההר. מאחר שהמבנים היו ברובם בעלי ערך ארכיטקטוני, היסטורי ואף רגשי ארך תהליך השיקום והבניה זמן רב. . בקצהו המזרחי של הקמפוס הוקם מערך הבניינים שיועד במקור למחלקה למדעי הטבע (כיום אולמות הרצאות ואגף בבניין בצלאל) ומגדל המים (מפה). . הקמפוס נבנה בצורה הדומה למצודה סגורה ומבוצרת.

לאחר איחוד שני חלקי העיר ובכדי שההר לא ינותק עוד ממרכז ירושלים, רוכז מאמץ הבניה בירושלים בין השנים 1968 - 1972 בשכונות הבריח. שכונות אלה, מעלות דפנה, רמת אשכול, גבעת המבתר והגבעה הצרפתית נבנו לאורך כביש חדש שחיבר את הר הצופים לשאר ירושלים העברית שלא דרך שכונות ערביות - כביש "שדרות אשכול". ליד כביש זה הוקם בשנת 1973 בניין המטה הארצי של משטרת ישראל ומאוחר יותר בתקופת כהונתו של ראש הממשלה מנחם בגין במהלך שנות ה-80 הוקמה לצדו גם קריית הממשלה ע"ש מנחם בגין. גם תנועת האוטובוסים אל הר הצופים, שלפני 1947 עברה דרך שכונת שייח' ג'ראח וסבלה מהתנכלויות הערבים חודשה דרך שדרות אשכול. מסלול קו 9 הועתק אל כביש זה בסוף שנות השישים וחיבר את ההר אל מרכז ירושלים העברית, קו 28 חיבר את ההר עם התחנה המרכזית בירושלים ועם קמפוס גבעת רם וקו 26 חיבר את ההר עם שכונות שונות במערב ירושלים.

מנהרת הר הצופים
בחודש ינואר 2003 נחנך כביש הר הצופים, על מנת שישמש ככביש גישה נוסף לירושלים, ממזרח, מכיוון בקעת הירדן, יריחו ומעלה אדומים.
הכביש, שאורכו כשלושה קילומטרים, מתחיל בכביש מעלה אדומים – ירושלים עולה לכיוון הר הצופים ועובר מתחת לקמפוס של האוניברסיטה העברית במנהרה חצובה הידועה כמנהרת הר הצופים. המנהרה היא למעשה מערכת של שתי מנהרות נפרדות, באורך של 550 מטר כל אחת. בכל מנהרה ישנם שני נתיבי תנועה. בשנת 2011 נקראה המנהרה על שם הפזמונאית והמלחינה המנוחה נעמי שמר, בעקבות שירה "ירושלים של זהב" בו מוזכרים אתרים שונים הנשקפים מהמנהרה, וכן בהתאם לשורות "נשוב נרד לים המלח / בדרך יריחו".

תיאור השטח מנקודת התצפית בהר הצופים
לשמאלנו אנו מבחינים במבני האוניברסיטה העברית . המגדל הבולט משטח האוניברסיטה הינו מגדל לאספקת מים ומשמש כנקודת ציון בולטת למתבוננים ממזרח.

לימיננו מעבר לעצים אנו מבחינים בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה . מתחם אַוגוּסְטֶה ויקטוֹריה הוא מתחם אשר הוקם על ידי וילהלם השני, קיסר גרמניה בראשית המאה ה-20, אשר קרא לו על שם אשתו, אוגוסטה ויקטוריה. המתחם, המשתרע על שטח של כ-80 דונם על שלוחה של הר הזיתים בירושלים הנקראת כתף הר הזיתים, כולל כנסייה מפוארת ולהּ מגדל פעמונים, וכן אכסניית צליינים, שנועדה גם לגרמנים תושבי הארץ.

 כיום האכסניה משמשת בית חולים. במזרח המתחם שוכן "המכון הגרמני הפרוטסטנטי לארכיאולוגיה בארץ הקודש", שהוקם בתחילת המאה ה-20, ובו ספרייה גדולה. הכנסייה ובית החולים שייכים עד היום (2007) לארגון LWF, ובית החולים מתמחה בריפוי מחלת הסרטן ומחלות אף, אוזן וגרון. בשל מיקומו בפסגת ההר, בית החולים מכונה בשם "אלמֻטְלָע" - "העליון". יש בו כ-150 מיטות, והוא בית החולים היחיד המטפל בפליטים החיים בסביבות ירושלים ונעזרים באונר"א. כ-70% מהצוות הרפואי של בית החולים מתגורר מעבר לקו הירוק ואף בתחומי הרשות הפלסטינית. בשל בניית גדר ההפרדה, הצפויה לנתק את הר הזיתים מכפרי הסביבה, יש חשש כי הצוות והמטופלים יתקשו להגיע לבית החולים.

נכון לשנת 2007 הכניסה לבית החולים מוגבלת לבודדים בלבד כדי שלא להפריע לחולים, אך הביקור במתחם פתוח לכול. בכנסייה נערכים מדי חודש קונצרטים למוזיקה ווקאלית וליטורגית. ניתן להבחין במגדל בולט מבית החולים המהווה גם הוא נקודת ציון בולטת למתבוננים מהמזרח .

ישר לפנים ניתן להבחין ב-2 כפרים -עיסאוויה, הוא כפר ערבי ושכונה בעיר ירושלים השוכן במורדותיו המזרחיים של הר הצופים בצפון ירושלים, על שפת מדבר יהודה. נכון לשנת 2014 מתגוררים בשכונה 13,571 תושבים. השכונה גובלת בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית ובשכונות הגבעה הצרפתית וצמרת הבירה. אחת ההשערות גורסת כי מקומה של עיר הכוהנים נוב הוא באזור זה. במקום ישנן מערות קבורה רבות החצובות בסלע הקירטון.

 ענאתא הוא כפר פלסטיני בנפת אל-קודס, המזוהה לפי חוקר ארץ ישראל אדוארד רובינסון עם ענתות המקראית. ענאתא שוכנת על הדרך הקדומה מצפון ירושלים ליריחו ולידה עובר קטע הכביש החדש מהגבעה הצרפתית לפאתי יריחו. הכביש הישן הגיע רק עד עין פרת. תוואי גדר ההפרדה בקטע עוטף ירושלים מפריד את ענאתא מירושלים ומותיר אותה מחוץ לה, ובכלל זה שכונתה המערבית, שהוקמה על שטחה הריבוני של מדינת ישראל.2 כפרים אלה התרחבו מאוד ויצרו למעשה מרחב מגורים.

לשמאלנו מצודת אדומים – שם נמצאים משרדי ניהול קו התפר .

ישר ורחוק מאתנו העיר מַעֲלֵה אֲדֻמִּים היא עיר והתנחלות השוכנת בצפון מדבר יהודה, ממזרח לירושלים. העיר נקראת על שם היישוב המקראי מעלה אדומים, ועל שם מדבר אדומים המצוי באזור. רוב תושביה של העיר עובדים בירושלים הסמוכה. העיר מיוחדת בקרבתה לחיים העירוניים של ירושלים מן הצד האחד ולשטחים הפתוחים של המדבר מן הצד השני. גובהה של העיר נע בין 540 מטר (מגדים) ל-400 מטרים (נופי הסלע).

מבשרת אדומים -הוא השם שנתנה מדינת ישראל לשטח בן 12 קילומטר רבועים בין ירושלים למעלה אדומים שסופח לגבולות המוניציפליים של האחרונה. מבשרת אדומים היא השטח המפריד בין ירושלים ממערב למעלה אדומים וגוש אדומים ממזרח, ומאידך בין אזורי התיישבות פלסטינית מצפון ומדרום. לפיכך סיפוח השטח לרשות הפלסטינית עשוי להפוך את מעלה אדומים למובלעת ישראלית. יש המציעים להתגבר על כך באמצעות מערכת מנהרות תת-קרקעיות וגשרים שיקשרו בין ירושלים וגוש אדומים. מאידך סיפוחה למדינת ישראל בתרחיש של גבולות סגורים וירושלים ישראלית מאוחדת יתקעו טריז ישראלי בין השומרון מצד אחד ובין יהודה מהצד השני, ויאריכו מאוד את זמן נסיעת הפלסטינים בין אזור רמאללה לאזור בית לחם. יש המציעים להתגבר על כך באמצעות מערכת מנהרות תת-קרקעיות וגשרים שיקשרו בין אזור בית לחם לבין אזור רמאללה.

מבחינת ישראל, שטח E1 נחשב גם כרצועת ביטחון לירושלים.
לאור חשיבותו האסטרטגית של השטח לשני הצדדים, תוכניות ישראליות לבנייה בו נחשבות לקביעה חד-צדדית של עובדות בשטח, ומעוררות התנגדות בינלאומית מעבר להתנגדות הרגילה לכל בנייה ישראלית מעבר לקו הירוק. גם בישראל תוכניות הבנייה שנויות במחלוקת, הנגזרת מהמתווה המיועד להסדר הקבע.

מרחוק לשמאלנו אנו מבחינים על הפסגות הרחוקות  ב-2 ישובים – נופי פרט ואלון .

 מדבר צל גשם בישראל

מדבר יהודה, להבדיל מהנגב שנמצא ברצועת המדבריות העולמית, הוא "מדבר צל גשם". הוא נמצא למרגלות המדרונות המזרחיים של הרי יהודה. אוויר לח מן הים התיכון מתגבש לעננים הממטירים כמות מעטה יחסית של גשם בהמשך דרכם ממישור החוף לאזור השפלה ואת כמות הגשם הרבה ביותר הם מורידים על הרי יהודה. מעבר לקו פרשת המים של הרי יהודה ומשום הפרש הגבהים בין הרי יהודה למדבר יהודה השוכן למרגלותיו המזרחיים חל תהליך משמעותי יחסית של התמוככות (התחממות האוויר והתאדות טיפות מים) ולכן כמות המשקעים שנותרת בעננים כשהם מגיעים למדבר יהודה מועטה יחסית לזו במפנה המערבי של הרכס ועליו.

בדרך לנחל פרת

הגבעה הצרפתית
למקור השם הגבעה הצרפתית יש מספר גרסאות, גרסה אחת מספר על קולונל אחד מצבאו של אלנבי שהגיע עם כוחותיו של אלנבי בשנת 1917, שמו של הקולונל היה ג'ון פרנץ', והקולונל הבריטי החליט בסיום הקרבות שברצונו לרכוש חלקת שטח בירושלים ולבנות בה את ביתו, בהסכמת אלנבי כמובן, הקולונל בחר להתיישב בגבעה, שאז כמובן השכונה לא הייתה קיימת והיא הייתה ריקה ממתיישבים, ולכן נקראה הגבעה "פרנץ' היל" על שם הקולונל שבחר להתיישב בה. הגרסה השנייה, שכנראה היא יותר מדויקת, והיא אומרת ששם הגבעה נבע מכך שכמרים נזירים המשתייכים לכנסיית "סנטה אנה", רכשו את האדמות של הגבעה לפני כ-200 שנה ומכאן הגבעה קיבלה את שמה.

קו פרשת המים
כאשר אנו מגיעים לצומת הגבעה הצרפתית העמוסה רמזורים ופונים ימינה לכביש 1 לכוון ים המלח, אנו בעצם עוברים את קו פרשת המים. קו פרשת המים הוא קו דמיוני המפריד בין שני אגני ניקוז. לרוב עובר קו פרשת המים בשיא הטופוגרפי (שיא הגובה) של האזור, וממנו מתפלגת זרימת המים לשני צדדיו. בקו פרשת המים בגבעה הצרפתית כאשר יורדים גשמים לדוגמא, חלק מהגשם זורם על כביש 1 לכוון ים המלח בנתיב שבו אנו נוסעים כעת, וחלק אחר של המים זורמים על כביש 1 לכוון מערב, הכוון הנגדי שבו אנו נוסעים כעת.

ענאתא
ענאתא הוא כפר פלסטיני המזוהה לפי חוקר ארץ ישראל אדוארד רובינסון עם ענתות המקראית. ענתות המקראית היא מקום לידתו של ירמיהו הנביא.
ענאתא נמצאת בגובה 700 מ' מעל פני הים, כמחציתו בגבולות המוניציפליים של ירושלים. רובו נמצא בתחום הרשות הפלסטינית - למעט השכונה המערבית החדשה של הכפר, הכלולה בשטח ירושלים ונושקת ממזרח למחנה הפליטים שועפאט שאף הוא כלול בשטח ירושלים.
הכפר התרחב מאד בשטחו בדורות האחרונים; בין 1967 ל-1987 הכפר התפשט ותפס כמעט פי-5 מהשטח המיושב מקודם.
לפי מפקד 1931 היו בכפר 438 תושבים, שגרו ב-98 בתים, ולפי מפקד 1967 - 1260 תושבים. אוכלוסיית הכפר נכון ל-2006 היא 9,600 נפש.
השכונה המערבית, הממוקמת בשטח שסופח למדינת ישראל ב-1967, הוקמה רק אחרי הסיפוח. תוואי גדר ההפרדה בקטע עוטף ירושלים מפריד את ענאתא מירושלים ומותיר אותה מחוץ לה, ובכלל זה שכונתה המערבית, שהוקמה על שטחה הריבוני של מדינת ישראל.
ענאתא שוכנת על הדרך הקדומה מצפון ירושלים ליריחו ולידה עובר קטע הכביש החדש מהגבעה הצרפתית לפאתי יריחו. הכביש הישן הגיע רק עד עין פרת.

הבדווים בשולי הדרך 
הבדווים שאנו רואים בשולי כביש 1 ביציאה מירושלים, שייכים לשבט הבדווי הג'הלין. משפחות השבט מתגוררות בשטח שהוכרז כאדמות מדינה עם העדרים שלהם, לטענתם משנות ה-50 ובהסכמת בעלי הקרקעות. לטענת הרשויות הישראליות, רק סמוך לשנת 1988 קבוצות של שבט הג'הלין החלו להתיישב בשטח E1 ועל אדמות סמוכות. כך או כך, הבדואים לא התנגדו להכרזה. בשנת 1989 חתמו נציגי השבט על הצהרה שהם שוהים על אדמות מדינה באופן זמני ובסמכות המנהל האזרחי לפנותם בכל עת. בעקבות ייעוד הקרקע לבנייה בשנות ה-90, סוכם עם נציגי השבט על מעברם לאתר חלופי וסלילת דרך גישה אליו. חלק מבני השבט עתרו נגד הסיכום, ועתירותיהם נדחתה על ידי ועדת העררים ובג"ץ. למרות זאת, על רקע לחצים דיפלומטיים והקפאת תהליכי התכנון של מבשרת אדומים, תוכניות הפינוי לא יצאו לפועל. עם זאת, במספר מקרים המנהל האזרחי הרס מבנים בשטח. הוא אף ביצע עבודת מטה ליישוב מחדש של הפזורה הבדואית בשטח C - לרבות ב-E1, ביישובי קבע

מעלה אדומים והמחלוקת של שטח E
צפונית לירושלים יש מרחב פלסטיני גדול, ודרומית לירושלים יש מרחב פלסטיני גדול, והעיר ירושלים בתווך.
ישראל טוענת שמעלה אדומים היא חלק בלתי נפרד בירושלים, והיא שייכת לתחום המוניציפלי של העיר, וכל השטח בין ירושלים למעלה אדומים – שטח E – שייך לישראל בגלל שהוא בתחום המוניציפאלי של ירושלים שכולל את מעלה אדומים. בהמשך לטענה זו טוענת ישראל, אם מתיישבי יהודה ושמרון הפלסטינים רוצים ליצור קשר בין השכונות בצפון ירושלים לשכונות בדרום ירושלים, הם צריכים לסלול כביש מזרחית למעלה אדומים, עוקף את העיר ולא בשטח E שהוא שטח ירושלמי. בכדי לחזק טענה זו, מקימה מדינת ישראל עיר נוספת שאמורה לקום על הגבעות הצפוניות למעלה אדומים (בצד שמאל של הכביש 1 כרגע), ושם העיר החדשה יהיה "מבשרת אדומים". הבנייה כבר החלה, וניתן לראות את פעולות הבנייה מהכביש. כל האזור הזה אמור להיות בנוי לטובת העיר וכך שטח E יהיה בשליטה ישראלית.

 הפלסטינים טוענים שמעלה אדומים היא עיר בזכות עצמה ולא שייכת מוניציפלית לירושלים, ושטח E שייך להם, ולא למדינת ישראל, ובשטח E צריך לעבור הכביש שיחבר את המרחב הדרומי והצפוני של ירושלים. הוויכוח לא הסתיים. האמריקאים לצערנו מצדדים בפלסטינים. זו גם הסיבה שאין חומת הפרדה בשטח E עד היום.

שמורת נחל פרת (וואדי קלט)

בהגיענו למקום מומלץ לבדוק עם הפקחים בשמורה מה מצב המסלול ואין לרדת למסלול הרגלי בעין פרת בימים גשומים או לאחר ימים גשומים כי ניתן להחליק בסלעים בדרך המסלול ואף יש לשקול ירידת אוכלוסייה מבוגרת במסלול זה, במקרה זה, כדאי לרדת עם האוטובוס עד לחניון התחתון ומשם לשמורה .כמו כן בכל מצב יש לתאם עלית האוטובוס טלפונית ( מקבלים פתק בכניסה ) חזרה ליציאה מהישוב .הכניסה עין פרת הינה בתשלום .
הירידה באוטובוס הינה על כביש צר מאוד המחייב נהיגה זהירה ומיומנת של נהג האוטובוס (בכביש זה לא ניתן לעלות ולרדת עם רכב במקביל).
לאור אישור שניתן  ירדנו ברגל בשביל המסומן בצבע כחול לבן "עין פרת" ויש  להקפיד לרדת בשביל המסומן בלבד ולא לסטות ממנו והאוטובוס המשיך בכביש הצר וחיכה לנו בחניון התחתון לסיום המסלול .

בשמורה נוף מדברי, שפיעת מים וצמחייה מגוונת, הם היוצרים את נווה המדבר המיוחד של שמורת הטבע נחל פרת (ואדי קלט). במקום מנזרים וממצאים ארכאולוגיים שהם שרידים של פעילות אנושית בתקופות שונות .

נחל פרת הוא מסדרון אקולוגי המהווה מעבר חשוב בין אזור ספר ים תיכוני לאזור מדברי. מעבר זה בא לידי ביטוי במגוון הצומח והחי המצויים בשמורה.

נחל פרת ידוע כערוץ בו זורמים מים בכל ימות השנה. זרימת המים והצומח המתפתח סביב המים מהווים בית גידול ייחודי באזור המדברי. שמורת הטבע נחל פרת נמצאת מצפון-מזרח לירושלים. נחל פרת זורם מהמורדות המזרחיים של הרי בית אל ונשפך אל הירדן ממזרח לעיר יריחו.

מוקדי עניין מרכזיים בשמורה הם:
עין פרת – הנביעה הגבוהה ביותר לאורכו של נחל פרת (כ-300 מ' מעל פני הים).
עין מבוע - מעיין פועם, כלומר שמפלס המים בו עולה ויורד בתדירות משתנה, הנובע מתוך מערה אל ברכת בטון עגולה.
עין קלט - הנביעה התחתונה לאורכו של נחל פרת. ערוץ הנחל כאן מתחתר בשכבות הסלע ויוצר קטע קניוני.
מנזר פארן - מנזר פעיל הנמצא בעין פרת, שזכה לתואר ראשון המנזרים של מדבר יהודה ונוסד על ידי הנזיר המפורסם חריטון. הכניסה למנזר פארן בתאום עם המנזר בטלפון 052-5399075 . הכניסה למנזר בלבוש צנוע בלבד.

מנזר סנט ג'ורג' - מנזר פעיל התלוי על צלע ההר בקצה ואדי קלט ושייך לכנסיה היוונית-אורתודוקסית.

עין פרת  (עין פארה)
המערבי שבמעיינות פרת, נמצא בצמידות ליישוב עלמון (ענתות) הסמוך לירושלים (הכניסה דרך היישוב עצמו, יש שילוט המוביל לכניסה לחניון השמורה).

בעין פרת בריכות סלע טבעיות. המעיין נובע ברום של 297 מעל פני הים והוא הנביעה הגבוהה ביותר לאורכו של נחל פרת. באזור הנביעה שרידי מתקן המים הבריטי שתפס את מי הנביעה והעלה אותם בשאיבה לירושלים. כ- 300 מ' מערבה מהמשאבות מצוי גשר אבן שהוא חלק מאמת המים שנבנתה בתקופה הערבית הקדומה (מאות 7-8 לספירה) על בסיס אמה קדומה מימי בית שני. 

 עין מבוע (עין פוואר)
המעיין נובע ברום של 110 מטרים מעל פני הים, ומתחת ליישוב אלון (הכניסה מכביש 458). זוהי הנביעה התיכונה לאורכו של נחל פרת, כ-6 ק"מ מזרחית לעין פרת, במורד שפך נחל מכמש לנחל פרת. המעיין הוא אחד מהמעיינות הבודדים בארץ שהינו מעיין פועם (כלומר, שמפלס המים בו עולה ויורד בתדירות משתנה), בשל חללים קארסטיים תת קרקעיים הנוצרים בעקבות המסה של סלעי הגיר במי הגשמים. מחזור הפעימה אינו קבוע. המעיין נובע אל תוך בריכת אגירה שבמרכזה במה עגולה מבטון, שעליה הוצבו משאבות ששימשו לניצול המעיין לצרכי מפעל המים המנדטורי.

עין קלט
הנביעה השלישית הנמצאת כ-4 ק"מ מזרחה במורד הנחל, בסמוך לישוב מצפה יריחו ובגובה 25 מטרים מעל פני הים. פירושו של עין קלט בעברית הוא "נקרת המים", זוהי הנביעה התחתונה לאורכו של נחל פרת. המעיין נובע מתוך סדק בסלע הגיר על הגדה הדרומית בנחל ויוצר בריכת שכשוך יפה בין המצוקים, ובה מים צלולים להפליא. מהבריכה ממשיכים המים לזרום במפל יפה אל בריכה נוספת, שנמצאת תחתיו. מעל המעיין עץ אלה שנאחז בסלע. ערוץ הנחל בקטע מתחתר בשכבות הסלע ויוצר כאן קטע קניוני.

מנזר פארן
את מנזר פארן השוכן סמוך לעין פרת הקים הנזיר המפורסם חריטון. המערה, שבה על פי המסורת נאסר חריטון, היא עתה כנסייה מעוטרת באיקונות. הנזירים מתגוררים בתאים בתוך מערות במצוקי הנחל. הם חיים בצניעות, אינם משתמשים בחשמל ואינם אוכלים בשר. בלילה הם קוראים לאורו של נר שמן. הלחם שהם אוכלים נאפה במקום ואת מימיהם הם שואבים מבורות מים האוגרים את מי הגשם. יש קושי בתאום כניסה למנזר אך מי שמצליח להיכנס יוכל להבחין בשרידי הכנסייה הביזאנטית שמקיפים את קברו של חריטון, הנמצא במערה קטנה בלב חצר המנזר.

מסלולים במתחם:

1. מסלול קצר ומעגלי שאורכו כחצי שעה.
2. מסלול ארוך למיטבי לכת מעין מבוע לעין קלט שאורכו כ- 5-6 שעות, ומצריך איסוף מנקודת הסיום.

ניתן להבחין במערות טבעיות רבות במצוקי הנחל, אשר שימשו ככוכי התבודדות לנזירי מדבר יהודה, הנצפות מלמעלה.
בריכות מים היוצרות את נווה המדבר הייחודי, תצפית מרשימה לאפיק הנחל וליישובי האזור - כפר אדומים ועלמון, לפני הירידה לעין מבוע.

המים והצומח בנחל פרת מושכים בעלי חיים רבים, בהם החיים במי הנחל (דגי חפף הנחלים, סרטן נחלים, חסרי חוליות ועוד), והחיים במצוקי הנחל וסביבותיו כמו ציפורי שיר ועופות דורסים. בנוסף, שפני סלע וצבאים נמצאים כאן לרוב, וגם שועלים, דרבנים וקרקלים.

עולם החי בשמורה מגוון מאוד. יש החיים במי הנחל ועל הגדות ויש החיים במצוקי הנחל וסביבותיו. כך למשל, המצוקים התלולים ונוף המים הזורמים מהווים מוקד משיכה לציפורי שיר, כגון: חצוצרני מדבר, סלעיות למיניהן, מדברונים, קוקיה אירופית, שלדג גמדי ולבן חזה. הבולטים ביותר בין העופות הם הקאקים – עורבים כהים קולניים עד מאוד, המקננים בנקיקי סלע ובמערות. מבין העופות הדורסים המקננים במצוקי הנחל: עיט הסלעים, בז מצוי והעיט הניצי. שני האחרונים נמצאים בסכנת הכחדה בישראל.

מעולם היונקים ניתן לראות בדרך היורדת אל השמורה עדר צבאים ארצישראלי שרועה כאן דרך קבע, וכן משפחות רבות של שפני סלע שחיות במצוקים ומנצלות את הסדקים למסתור ואת עצי השיטה והשיזף למאכל. בשעות הלילה פעילים השועל המצוי והדרבנים. בתוך המים ולידם מיני דגים: חפף, בינון הירדן, וכן סרטני נחלים, צפרדעים, קרפדות ונחשי מים. בנוסף יש כאן שפע מיני שבלולים וחרקים. זרימת המים האיתנה בערוץ הנחל מפיחה בו חיים ומאפשרת את קיומו של הצומח ההידרופילי. סוף מצוי, נענע משובללת, שיח אברהם, ברוניקת המים, כרפסת הביצות ועוד גדלים במים ובקרבתם.

צומח בשמורה נחל פרת מהווה "מסדרון" המחבר את החבל הים תיכוני במערב עם החבל המדברי (מדבר יהודה) במזרח. לאורך "מסדרון" זה מצויים צמחים מהאזורים הפיטוגיאוגרפיים השונים המאפיינים את ישראל: ים-תיכוני, אירנו-טורני, מדברי ואף הסודני.  
סמיכותה של השמורה לשבר הסורי-אפריקאי ולבקעת הירדן מהווה כעין "צינור" להגעת מינים מאפריקה (אזורים טרופיים), ואילו מי המעיינות מאפשרים את קיומו של הצומח ההידרופילי המקנה לו אופי של נווה מדבר גדול. וכך ניתן בעונות השנה השונות להבחין כאן בצומח ים תיכוני וספר המדבר: סיתוונית , שלהבית קצרת שיניים, חרחבינה מגובבת, כלניות, נוריות סיפן סגול ועריוני צהוב. בחלק המדברי של השמורה צומח בעל אופי ערבתי, כאן ניתן לראות את חברת האשליל הארץ ישראלי, מלחית אשונה וחברת האוכם המדברי. בחלקה המערבי של השמורה על גבי המדרונות הסלעיים מצויים שיחי אוג קוצני.

עושר הצמחייה הרב ביותר מצוי כמובן סביב למים ולידם. כאן התפתחה מעין נאת מדבר ובה אפשר לראות: שיזף מצוי, זקום מצרי, פתילת המדבר, אבוטילון כהה, שערות שולמית, עבקנה, פלגית שיחנית, נענת המים ועוד.
מין פולש בשמורה הוא הגומא המניפני שהובא לישראל ממזרח אפריקה כצמח נוי. גומא מניפני יוצר גושים צפופים מאוד הדוחקים צמחים מקומיים ומסוגלים לשנות באופן דרמטי את האופי של צמחיית גדות הנחל במקומות שבהם הוא פולש. על כן פועלת הרשות לעקירת מין זה.

היסטוריה 
בזכות שפע המים ונוחות המעבר באזור, התגורר האדם בנחל פרת ובסביבותיו למן ימי קדם. המערות והכוכים שבאזור משכו אליהם את הנמלטים מיד השלטונות החל מימיו של ירמיהו הנביא ערב החורבן, דרך אנשי המרד הגדול, ועד לנזירים מתבודדים. לכל אורך הנחל זרועים שרידי יישובים ושרידי מנזרים ביזאנטיים.
לצד ייחודו של נחל פרת כאתר טבע ונוף הנחל היה בעבר והינו עדיין מוקד משיכה לפעילות אדם מסוגים שונים ומעניינים. קרבתו של מדבר יהודה לירושלים הקדושה, הימצאות מערות טבעיות רבות בקרבת המעיינות ומצודות נטושות מימי בית שני, משכו לאזור את הנמלטים מיד השלטונות החל מימיו של ירמיהו הנביא ערב החורבן, אנשי המרד הגדול, וגם נזירים מתבודדים שהיוו בסיס להקמת מנזרים ולהתפתחות חיי נזירות באזור. בתחילה נשאו מושבות הנזירים אופי של מתבודדים, כל אחד ישב במערתו ונפגש עם חבריו למפגשים מקריים או לצורכי קיום פיזי. בהמשך הפכו נקודות מפגש אלו לאתרים שבהם פיתחו הנזירים חיי קהילה על בסיס כלכלי משותף.
מנזר פארן, הנמצא בשמורה, זוכה לתואר ראשון המנזרים של מדבר יהודה. הוא נוסד על ידי הנזיר המפורסם חריטון, שהקים עוד שני מנזרים באזור. חריטון נולד באסיה הקטנה ועלה לרגל לירושלים בראשית המאה ה-4 לסה"נ, בשל רדיפות דת. על פי המסורת הנוצרית, בעת שהלך מירושלים למקום טבילתו של ישו בנהר הירדן, לכדו אותו שודדים ואסרו אותו במערה בנחל פרת. נחש שזחל למערה הטיל ארס בכדי היין של השודדים והם שתו את היין ומתו. חריטון, בעזרת שללם של השודדים הקים את מנזר המתבודדים של פארן, שמרכזה היה במערה שבה נאסר, מעל עין פרת. נזירי המנזר, שנוסד בשנת 330 לסה"נ, חיו איש בתאו ואכלו בעיקר לחם ותמרים ונהגו להיפגש רק בימי שבת וראשון לתפילה. הפרסים, שכבשו את ארץ ישראל ידי הביזנטיים בשנת 614 לסה"נ, הוציאו את הנזירים להורג והרסו את הכנסייה כליל. הכנסייה הרוסית קנתה את אדמת השרידים מידי התורכים-העות'מאנים, ובנתה מבנים חדשים במקומם של שרידי המבנים הביזאנטיים. מנזר פארן ניטש בשנות השמונים של המאה ה-20. בשנות ה-90 של המאה ה- 20 הגיע לכאן מבלרוס הנזיר אנופרי והחל לשקם את המקום. יחד עמו חיים כאן כיום שני נזירים נוספים, המסייעים לו.

ארכיאולוגיה
אמת מים הבנויה לאורך הנחל הוליכה מים אל ארמונות החורף של מלכי בית חשמונאי (במאה 2 לפסה"נ), ששרידיהם נמצאים ליד יריחו. ניתן להבחין בפעילות האנושית לאורך ההיסטוריה באזור השמורה באמצעות שרידים וסימני חיים שעוד נותרו. בימי קדם נוצלו מי הנחל לשתייה ולהשקיית שטחי עיבוד חקלאי. לאורך הנחל נוכל להבחין בשרידי מפעל מים עתיק: אמת מים הבנויה מחוליות אבן מסותתות, שנבנתה בתקופה החשמונאית (מאה 2 לפסה"נ), והוליכה מים אל "ארמונות החורף" של מלכי בית חשמונאי ליד יריחו.
גם בתקופות הרומית והביזאנטית נעשה שימוש באמת המים, הורדוס ניצל את התוואי והוביל את המים למבצר קיפרוס ובמאה השביעית נבנתה אמה רחבה מצינורות חרס על יסודות האמה החשמונאית. אמות המים הן שאפשרו את הקמת ארמונות החורף של החשמונאים ואחוזת המלך הורדוס הנמצאים במערב בקעת יריחו, סמוך לפתחו של נחל פרת. ניתן לראות כאן שרידים לארמונות המפוארים, בריכות שחייה, בתי מרחץ, גני נוי ובוסתנים.
במורד הנחל, מעל גדתו הצפונית, נמצא תל המכונה חורבת פארה. בסקר ארכיאולוגי שנערך בשנת 1968, נמצאו במקום שרידים מתקופת הברונזה המאוחרת ומתקופת הברזל, המקבילות לתקופת התנחלות השבטים בארץ ישראל. הממצאים כללו חרסים, חומה גדולה ומתחם קבורה. על סמך הסקר, הוצע לזהות את המקום עם "הפרה" עיר בנחלת בנימין (יהושע י"ח 23). במקום נמצאו שלוש מצבות אבן מלבניות, בנויות אבני גוויל, שכנראה הוקמו באלף החמישי לפסה"נ, וישנם חוקרי מקרא הסבורים שזוהי למעשה מצבת קבר רחל.
ממזרח לחורבת פארה, במעלה המוביל למנזר ובמורד הנחל נמצאים שרידי טחנות קמח שהופעלו בכוח המים.  

גיאולוגיה
נחל פרת נמשך למלוא רחבו של צפון מדבר יהודה, וחוצה בדרכו גבעות קירטון מעוגלות ומצוקי גיר קשה בהם חתר קניון רב רושם. נחל פרת חתור בתוך מבנה קערוני בתחומו הצפוני של מדבר יהודה. בדרכו הוא מתחתר בשכבות הגיר שבונות את הקמרים של מדבר יהודה, וכך ויוצר קניונים ומצוקים זקופים.

את שפיעת המעיינות המרשימה בנחל פרת ניתן לייחס למבנה הגיאולוגי של הרי יהודה. מי הגשמים הרבים בהרים מחלחלים וזורמים מזרחה מקו פרשת המים הגיאולוגי (נווה אילן-רמת רזיאל), בשכבות הסלע שבתת הקרקע. סלעים אלה מאופיינים במוליכות הידראולית מצוינת הודות לסידוק ולקרסט מפותחים. המים פורצים בכל מקום שבו נקטע רצף השכבות האלה. 

המראה הגיאומורפולוגי של הנחל משתנה לאורכו כתלות במסלע בו הוא מתחתר.

 המסלע במדבר יהודה בנוי בעיקרו סלעי משקע ימיים (סלעים קרבונטיים כגון קרטון, גיר ודולומיט וכן צור) מתקופת הקנומן והטורון (80 עד 100 מליון שנה טרם זמננו) המכונה חבורת יהודה, וכן מסלעים מתקופת הסנון (60 עד 80 מליון שנה טרם זמננו) המכונה חבורת הר הצופים. נציגים מחבורת יהודה הם סלעי תצורת–בענה (מלכה – גיר לבן גס-גביש ומיזי חילו – גיר צהבהב דק-גביש), ואילו נציגים מחבורת הר הצופים הם קירטונים וצור מתצורת משאש.

הנזירות במדבר יהודה 

במדבר יהודה התגבשו שתי  צורות שונות של נזירות: התבודדות הקיצונית, הלאורה והקוינוביון. למרות השוני ביניהן , נרקמו במדבר יהודה יחסי שיתוף מיוחדים בין המשתייכים לטיפוסי הנזירות השונים. ההתבודדות הייתה ערך מרכזי בחיי נזירי הלאורות. לפיכך, רבים מהחשובים והמפורסמים שבנזירי הלאורות בילו תקופות של התבודדות מוחלטת או כחברת תלמיד נוסף. כך נהגו אבתימיוס לפני ייסוד הלאורה שלו וסבאס לפני ייסוד 'הלאורה הגדולה'.
הקוינוביון הציג גישה שונה לנזירות . כאן העקרונות הבסיסיים היו שיתוף , סדר-יום קבוע ,משמעת וציות. אולם למרות השוני הבסיסי, נוצרה במדבר-יהודה מערכת-יחסים הדוקה בין נזירי הלאורות ונזירי הקוינוביון .

במערכת זאת שנוסדה על-ידי אבתימיוס ועוצבה בהנהגתו של סבאס , שימש הקוינוביון לא רק כצורת-חיים נזירית מקובלת בפני עצמה , אלא גם כמוסד המכשיר חניכים צעירים לקראת הקשיים הרבים המקובלים על נזירי הלאורות. זאת מתוך הכרה , שמי שהצליח להתרגל לחיי המשמעת הכפויה בקוינוביון , טובים סיכוייו להסתגל למשמעת העצמית הפנימית הנדרשת בלאורה . אבתימיוס נהג לשלוח חניכים צעירים , שביקשו להתקבל אל הלאורה , לקוינוביון שבהנהגת תיאוקטיסטוס , כדי שיקבלו שם את חינוכם הראשוני. כך נהג גם בסבאס, כאשר זה בא אליו לראשונה. סבאס הלך בעקבותיו והנהיג מנהג דומה . הוא שלח את החניכים החדשים אל הקוינוביון של תיאודוסיוס , או אל 'הקוינוביום הקטן' שאותו ייסד בעצמו ממערב 'ללאורה הגדולה' , על-מנת שיוכשרו בו תלמידים צעירים .היו מקרים בהם חיו מתבודדים סמוך למנזרי קוינוביון, שאליהם היו באים בימי שבת וראשון לסעודה ולתפילה.

בתקופת השיא הוקמו 60 מנזרים במדבר יהודה וכללו כ-6000 נזירים , תקופות הנזירות במדבר יהודה:
- יסוד הנזירות ע"י חריטון בסוף תקופה רומית ותחילת התקופה הביזנטית
- התפשטות המנזרים ע"י אבתימיוס בתקופה הביזנטית
- שיא התפשטות המנזרים בימי סבאס בתקופה הביזנטית

רקע על הנזירות
בתורה בספר דברים מופיע הטקסט המדבר על נזיר יהודי: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר--לְהַזִּיר, לַיהוָה. מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה; וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה, וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. כֹּל, יְמֵי נִזְרוֹ:  מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן, מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג--לֹא יֹאכֵל. כָּל-יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ, תַּעַר לֹא-יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ:  עַד-מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר-יַזִּיר לַיהוָה, קָדֹשׁ יִהְיֶה--גַּדֵּל פֶּרַע, שְׂעַר רֹאשׁוֹ. כָּל-יְמֵי הַזִּירוֹ, לַיהוָה, עַל-נֶפֶשׁ מֵת, לֹא יָבֹא. לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ--לֹא-יִטַּמָּא לָהֶם, בְּמֹתָם:  כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו, עַל-רֹאשׁוֹ.  כֹּל, יְמֵי נִזְרוֹ, קָדֹשׁ הוּא, לַיהוָה." (במדבר ו א-ח). איסור שתיית יין או מאכל מפרי הגפן, ואיסור תספורת ותגלחת. שורש המילה נזיר הוא נזר = כתר. השיער שצומח הוא כמו כתר שהנזיר נושא על ראשו כלומר, הוא מקדיש עצמו לאלוהים לפרק זמן מסוים ומוגבל. הנזירות היהודית היא זמנית. הנזירות היהודית נעלמה אחרי תקופת המקרא. הנוצרים אימצו לא להסתפר ולא להתגלח.
הנזירות הנוצרית הושפעה קצת מהיהדות, אך בעיקר מהעולם הפגני – האתלטים, תזונה ספציפית, לאמן את הגוף עד כדי סגפנות. הנזיר הנוצרי מקדיש את חייו לאלוהים. בשונה מהיהדות, בנצרות הנזירות היא מרכזית, המונית ואידאלית.
שלושת נדרי הנזיר הנוצרי: עוני, פרישות מינית וציות לאב המנזר.

הנזירים הראשונים חיו כבודדים, לפני שהנצרות הפכה לדת מותרת. נזירות מתבודדים, יחידים, שעזבו את העיר וחיי הקהילה. נזירות מתבודדים התחילה במצרים – התבודדו במדבר. המילה לנזיר Hermit – מגיעה מהמילה מדבר (Eremos), נזיר מתבודד = Monachos מהמילה mono = לבד.

אנטוניוס הגדול (251-356) היה אבי הנזירות שהתחילה במצרים. נזירי המדבר הלכו לסיגוף מאד ראשוני. לכנסייה היו יחסים דואליים כלפי הנזירות. מצד אחד – על הנזירות הזאת הכנסייה לא יכלה לשלוט ולכן הייתה מסוכנת לכנסייה, מצד שני הייתה לנזירים הילה של קדושה וכריזמטיות.
אנטוניוס התבודד בבית קברות בתוך מבנה קבר, ודימה לעצמו שהוא ממית עצמו בעודו בחיים. הוא ניתק כל קשר אנושי שהיה לו, חוץ מחבר אחד שהיה מביא לו אוכל ומים אחת לכמה ימים. בית הקברות שבו התבודד היה בגבול המדבר. במדבר, על פי האמונה המקובלת, נמצאות חיות רעות, וממנו באים שודדים. יום אחד נלחם אנטוניוס הקדוש בשדים, ששאלו מהיכן יש לו כוח. הם לקחו את הכובע שהיה לראשו והוא נקרע, ולכן בכובע הקופטי יש קרע באמצע. בשנת 285 פרש למצודה נטושה במדבר במצרים, לחיי בדידות, פרישות וסגפנות.
הנזירות הפכה קיצונית בסוריה – נזירי העמוד. שמעון איש העמוד (סטיליטיס) חי 36 שנים על מרפסת גבוהה (459-390). גם בסוריה הנזירים היו מתבודדים.
נזיר מקומי, הילריון הקדוש, היה אחד הנזירים הראשונים שחי בעזה (291-371). הילריון בנה בקתה מסוף ועשבי ביצה, ושם חי במשך ארבע שנים ולבסוף בנה לעצמו תא קטן, שלפי הירונימוס דמה יותר לקבר מאשר לבית, בו ישן על מצע עשבים כשהוא קורא בתנ"ך או מזמר תפילות. הילריון נמנע משטיפת בגדיו, החליף אותם רק כאשר התפוררו, וגילח את שיערו רק פעם בשנה. במצרים, במקביל לנזירים הבודדים במדבר, הקים פכומיוס (Pachomius) מנזר שיתופי (קוינוביון). הוא כתב תקנון Regul = Ruler (rule), שייצר את הכנסייה הרגולרית, בשונה מהכנסייה הסקולרית. הכנסייה הרגולרית – לנזירים. מנזר סנטה קתרינה הוא באותו רעיון, מהמאה ה-6.
כל הנזירות המזרחית הלכה בעקבות הרעיון – בסילאוס (בסיליוס) מקיסריה כתב תקנון שכל הכנסייה המזרחית עוקבת אחריו, ומדגיש שהצייתנות חשובה. כל מנזר כפוף לפטריארך של אותו לאום. המטרה: תאוסיס = להפוך לאחד עם האל. כמו שהאל התאנש, כאן רוצים להתאחד עם האל, להתקרב לדרגת האלוהים. העקרונות: שיתוף, ציות, משמעת, סדר יום קבוע, תפילה משותפת בקתוליקון 7 פעמים ביום, עבודה גופנית, תפילה אישית ולימוד רוחני.

כשנזיר אורתודוקסי נודר את נדרי הנזירות הוא משנה את שמו ומפסיק להסתפר – מגדל זקן ושיער ארוך, ולובש שחור.

בכנסייה המזרחית כהן דת יכול להתחתן, אך נזיר לא, ובישופים נבחרים רק מקרב הנזירים.

דוגמה קיצונית – הר אתוס ביוון, שהוא מדינה מוניסטית אוטונומית של ההר הקדוש – מדינה של נזירים. חיים במדינה 3,000 בתוך 20 מנזרים. לנשים אסור להיכנס לשם, וגם לא לבעלי חיים ממין נקבה.

כשהנצרות הפכה לדת מותרת נוצר משבר גדול – פתאום היה מאד קל להיות נוצרי ולהוכיח את אהבת האל. הנזירות החליפה את המרטיריות. החל מהמאה ה-4 היו יותר נזירים.

3 סוגי אנשים פעילים בכנסייה: נזיר, כהן, הדיוט – לא לוקח על עצמו אחריות, אבל עוזר. בכנסייה הקתולית החל מהמאה ה-11 הכוהן נדרש להתנזר מחיי מין, לא להתחתן, אבל לא נדרש לשאר נדרי הנזירות – עוני וציות לממונה.

מנזר אבתימיוס

אבתימיוס
אֶוּתִימְיוּס או אַבְתִימְיוּס (Euthymius), קדוש ונזיר נוצרי, חי בין השנים 377-473 לספירה. פירוש שמו ביוונית "נשמה טובה". תימוס=נשמה.
מוצאו מליטני שבאסיה הקטנה (כיום טורקיה). לפי המסורת הנוצרית אמו הייתה עקרה, הוריו שהיו נוצרים מאמינים התפללו לבן בכנסייה המקומית, ורק לאחר תפילות מרובות התבשרה אמו בחזיון שראתה, כי היא עומדת ללדת בן זכר. אבתימיוס, קיבל את שמו מאמו, בעברית פירושו שמו "עודד". הוריו, שהיו מבוגרים בעת לידתו, מתו בילדותו, והוא חונך במוסדות נוצריים תחת חסותו של הבישוף המקומי.
קידומו היה מהיר ובגיל 18 מונה לאחראי על כל המנזרים בתחום הבישופות המקומית, ובגיל 30 נשלח לארץ והצטרף ללאורה שהקים חריטון בוואדי קלט בשנת 330 לספירה, 77 שנים לפני הגעתו של אבתימיוס לאזור. אבתימיוס נחשב בן דור השני לנזירי מדבר יהודה. חמש שנים לאחר מכן, בשנת 411, פרש אבתימיוס ביחד עם ידידו הנזיר תיאוקטיסטוס והקים מנזר בנחל אוג הסמוך, וכן קפלה קטנה במצדה.
בשנת 428 לספירה ייסד אבתימיוס את המנזר במישור אדומים. המנזר הוקם כלאורה במערה שאותה אפשר למצוא היום מדרום לשדרה היורדת משכונת נופי סלע במעלה אדומים לכביש ירושלים יריחו. אבתימיוס הרבה להתבודד, וקנה לעצמו קהל גדול בשל חוכמתו ואדיקותו, ואט אט הפך למנהיג דתי לנוצרים ולנזירים במרחב, הוא ניצר שבטים פגאניים ואף יהודים. והייתה לו אף השפעה על הקיסרית הביזנטית אאדוקיה, ששהתה בירושלים בשנותיה האחרונות (453-460) .
השפעתו של אבתימיוס בעולם הנוצרי-תיאולוגי באותה תקופה, באה לידי ביטוי בהודעת הגינוי כנגד אוטיכס שיצאו מהסינוד האקומני הרביעי בח'לקדון, שבהשפעתו של אבתימיוס.
אבתימיוס קבע תקנות רבות כמו תענית 40 הימים, שבהם נהג לצאת אל המדבר להתבודדות, כפי שעשה ישוע. התבודדות שתעזור למאמין להכיר את עצמו, את המדבר, את החי והצומח במדבר, טרם הצטרפותו למנזר. אחד מתלמידיו הבולטים היה סבאס שיקים את מנזר מר סבאס המפורסם והפעיל עד היום בנחל קידרון. לאחר מותו בגיל 94, הוקם במקום בידי תלמידיו מנזר שיתופי (קוינוביון) וזהו המנזר שבו ניתן לבקר כיום. אבתימיוס קבור בקריפטה של הכנסייה במנזר, וקברו השתמר עד היום.
קירילוס מסקיתופוליס (525-559), נזיר שעסק בכתיבת קורות חיי הקדושים הנוצרים (הגיוגרף, הגיוס - קדוש, גרפיה - רישום), ושהה בלאורה שהקים אבתימיוס כעשר שנים עד שנת 555, כתב את הביוגרפיה "חיי אותימיוס". והוא אחד המקורות החשובים שיש בהכרת חייו של אבתימיוס. הוכרז כקדוש ע"י הכנסייה ויומו הוא ה-20 בינואר.         

מנזר אבתימיוס
להבדיל ממנזר חריטון בוואדי קלט, המוסתר בנוף קניוני לצד מים זורמים, עם דרכי גישה שצריך לפלס, מנזר אבתימיוס נמצא במרחב גדול ופתוח, נגיש ובולט לעין, וללא כל מקור מים בולט בסביבה.
המנזר, הנקרא כיום "ח'אן אל אח'מאר" (החאן האדום). שמקור שמו, בדומה לשם הישוב מעלה אדומים, נגזר מצבעם האדמדם של חומרי הבנייה באזור, המצביע על אחוז גדול של ברזל במינרל הסלעים במרחב.
מבחוץ ניתן כבר להבחין בביצורי המנזר ששרדו, קהילת הנזירים שחיה במנזר הייתה צריכה להגן על עצמה מפני התקפות שודדים ונוודים שמסתובבים כאן במרחב מדבר יהודה והנגב, הם בעצם בעלי הבית האמתיים של המקום באותה תקופה, כך בכל אופן הם הרגישו והתנהגו, והיה צורך בהגנה מפניהם.
אך כיצד ניתן להסביר את הקונפליקט של קיום מנזר עם קבר של קדוש נוצרי, לצד חאן, אכסניית דרכים? האין זה חילול הקודש?
ההסבר הפשוט הוא שמדובר בשתי תקופות שונות ורחוקות בהיסטוריה של המקום. התקופה שבה המקום שימש את מרכז הפעילות של אבתימיוס, והמשיך לשמש כמנזר לאחר מותו. והתקופה השנייה היא התקופה הממלוכית, המאה ה-13-14 לספירה, כאלף שנה יותר מאוחר, שבה התחילו להשתמש בדרך העולה מים המלח לכוון ירושלים, דרך שקיבלה את השם "דרך הסוכר" בגלל מטעי קנה הסוכר שהיו בסביבת ים המלח באותה התקופה, והמקום הפך להיות ח'אן, המהווה תחנת עצירה בדרך הסוכר בין ים המלח לירושלים. החאן התפתח לצד שרידי המנזר, שהיה בשימוש כנראה עד התקופה העות'מנית, ובמאתיים השנים האחרונות המבנה היה נטוש עד לאחר הקמת מדינת ישראל. המקום נחפר ע"י יצחק מגן, קמ"ט ביהודה ושומרון, והחפירות מהוות מקור ידע נוסף לגבי המקום. כיום המקום סגור ביום יומם ובכדי להיכנס יש לתאם את הביקור עם אתר "השומרוני הטוב".
במתחם שנחשף ניתן לראות מעבר לחומות את המתחם הצנוע יחסית למנזרים אחרים שאותם נראה בארץ, שרידי החדרים ששימשו את הנזירים למגורים בהיקפה של החצר הפנימית, בהמשך רואים את שרידי הכנסייה ששימשה את הנזירים ואת האפסיס של הכנסייה, מתחת לכנסייה נמצאת הקריפטה ובה לפי המסורת קבור אבתימיוס הגדול. בהמשך ניתן לראות את שרידי בית הארחה ששימש את המבקרים הבאים למקום, עוד בימי חייו היו צליינים שבאו לבקר את אבתימיוס הגדול ולקבל את ברכתו, ותנועה זו של מבקרים לא פסקה גם עם מותו, ומאמינים רבים עלו לרגל לקברו. הנזירים נחשבו בעיני המאמין הנוצרי לאדם קדוש ומיוחד, בשל האדיקות הדתית והאיסורים שנטלו על עצמם, קשיי היום יום שאיתם התמודדו והדרך שבה הם מצליחים לשרוד לבד במנזרים בסביבות מבודדות, נראתה לעיתים כעזרה אלוהית בעיני המאמין הנוצרי הפשוט, שחש שברכת הנזיר הקדוש, תוכל להעביר אליו, ולו במעט את העזרה האלוהית שהוא מקבל. מסיבה זו היו מאמינים רבים היו מגיעים לקבל ברכה מהנזירים.

מאגר המים

מאגר המים נבנה בתקופה הביזנטית ע"י האב פידוס, שהיה אב המנזר אחרי אבתימיוס, הוא אחראי על הפיכת הלאורה לקוינוביון, ביצר אותו ובנה את המאגר והכנסייה החדשה.

האגדה מספרת שלאחר בניית המאגר, לא ירדו מספיק גשמים באחת השנים. הנזירים שלחו בהמות להביא מים מהנחל בעין פרת. לפתע הופיע אבתימיוס בחזיון ונזף בנזירים על חוסר האמונה וכי לא ביקשו מים מאלוהים. הנזירים התחילו להתפלל ובאותו יום התמלא המאגר.

המאגר שימש את אנשי המנזר ובהמשך גם את החאן ששכן במקום, הבנייה והטיח הם מקוריים מהתקופה הביזנטית, וממחיש בהיבט נוסף את ההבדל בין המנזר בוואדי קלט היושב בסמיכות למקור מים זורם, ואינו צריך להשקיע זמן, אנרגיה ומשאבים בבניה ואחזקה של מקור מים.

הבור היה מתמלא במי גשמים שירדו במרחב, ונותבו באמצעות סדרה של תעלות ניקוז שניקזו את המים לבור. תעלות הניקוז נהרסו כאשר בנו את המרכז המסחרי שנמצא מול האתר ולא נשאר מהן שרידים כיום. לצורך הקמת הבור חפרו הנזירים את הבור הענק, ולאחר החפירה בקרקע דופנו הקירות באבנים, שאותן טייחו בשכבות עבות מאוד במיוחד של טיח, בכדי למנוע חלחול המים לאדמה, והכל נועד לשם חיזוק הבור העצום הזה ולמנוע קריסתו. חיזוק נוסף שבוצע היא בניית שלושת העמודים העצומים במרכז הבור, שנועדו לתמוך בתקרה ולספק חיזוק נוסף למבנה.

גובה הטיח בקירות מצביע על גובה המים שהיו בבור, וניתן לראות שהטיח מגיע עד לתקרת הבור, מה שמראה שהבור היה מלא במים ולכן נדרש טיוח עד לתקרה. בתקרה ניתן לראות גם כיום את פתחי השאיבה שדרכם שאבו את המים למעלה.

מי הגשמים שהזרימו את המים לבור, סחפו איתם גם חול, לכלוך, אבנים קטנות, ובכניסה לבור, היה בור שיקוע שדרכו נכנסו המים לבור, ובור השיקוע אמור להשקיע בתוכו את כל הסחף הלא רצוי ולאפשר מעבר מים נקיים לבור, אך סביר להניח שהבור התמלא לא מעט וסחף זרם ושקע בבור, ולכן סביר להניח שהייתה מערכת מדרגות שנועדה לאפשר לרדת לבור ולנקות את הסחף, גם כדי שהמים יהיו יותר נקיים, וגם כדי שיהיה יותר נפח למים וכך יהיו הרבה יותר מים.

כאשר בוצעו החפירות הארכיאולוגיות במקום, הבור היה מלא בסחף, ונדרש כ-3 חודשי עבודה בכדי לפנות את הסחף ולחשוף את הבור. רק בסיום העבודות נחשף הבור במלוא הדרו.

בכדי לאפשר ביקורים במקום, נבנתה מערכת המדרגות הקיימת, וכן בוצעו חיזוקי בטון לעמודים, בכדי למנוע אפשרות של קריסה.

מאגר מים זה הינו יוצא דופן בגודלו ויחיד בארץ. לא נמצאו בורות מים בגודל כזה במנזרים או ברחבי הארץ, והוא מהווה אטרקציה ומושך מבקרים למקום בשל גודלו.

אכסניית "השומרוני הטוב"

האתר נמצא לצד הכביש המהיר המחבר בין ירושלים לים המלח. במשך דורות רבים היה התוואי הזה בשימושם של צליינים, נזירים וחוקרי מקרא, בדרכם אל אתר הטבילה בנהר ירדן (קאסר אל-יהוד). ראשיתה של דרך זו בימי הבית הראשון, והיא זכתה לפריחה בתקופות הביזנטית והצלבנית. כיום מוצגים במקום שרידים ארכיאולוגיים ובהם פסיפסים מרשימים .
מוקדי העניין המרכזיים באתר:
- מבנה עתיק בעל שישה אולמות שעבר שימור, ונבנה בתקופה העות'מאנית כפונדק דרכים.
- מוזיאון המציג שרידים ארכיאולוגיים, ובהם עושר פסיפסים מרהיבים מהתקופה הביזנטית. אחד האגפים במוזיאון מוקדש
לסיפורה של העדה השומרונית, קורותיה ומנהגיה.
- כנסייה קדומה וחצר המציגה שלל ממצאים ארכיאולוגיים

משל השומרוני הטוב: ביקור במקום מתחיל בראש ובראשונה במקור שמו: זהו הד לסיפורו של השומרוני מן הברית החדשה, שעשה חסד עם רעהו. תמציתו של המשל הוא  אדם נשדד ונותר פצוע על אם הדרך. כהן ולוי שעברו במקום לא הושיטו לו עזרה, ואילו השומרוני, שביהדות היה נחשב במעמד פחות, הוכיח שהוא אנושי יותר מהם וסייע לאדם הפצוע, הביאו לפונדק ואף שילם על הלנתו וכלכלתו שם. משל זה הפך בנצרות סמל של עזרה לאחר בעת צרה בלי לצפות לתמורה, והמקום זוהה בתקופה הביזנטית עם הפונדק שנזכר במשל.
הממצאים המוצגים באתר נבחרו כך שיתאימו לרוח המשל הנודע והם מציגים עדויות היסטוריות של בני הדתות יהדות, נצרות והשומרונים. אלו לוקטו במשך שנים רבות מיהודה, שומרון ועזה, במטרה לשמרם מפני פגיעה ולהציגם לקהל הרחב.

אוסף הפסיפסים הנמצאים באתר נוצרו בתקופה הביזנטית (המאה הרביעית עד השביעית לסה"נ), תקופה שבה מלאכת הפסיפסים שגשגה והייתה נפוצה למדי בארץ-ישראל  ובארצות שכנות. בשטח הפתוח של אתר השומרוני הטוב מוצגים פריטים מעוררי עניין, בהם פסיפסים מדיר קלעה, מחורבת בריכות, משוהם, מנערן, מבתי כנסת שומרוניים, מכנסיות בשילה ומאתרים נוספים. "פסיפס עזה" - רצפת הפסיפס הגדולה בכניסה לאתר - הוא אחד הפסיפסים המרתקים שבו: רצפת הפסיפס התגלתה בשנות השישים של המאה שעברה בבית כנסת יהודי שנחשף בעזה, והובאה לכאן במלאכת מחשבת מורכבת. עיון ממושך בה יגלה מדליונים המורכבים מצמחים שונים ומבעלי חיים בהם נמר, לביאה, ג'ירף, טווס, זברה ועיטורים נוספים.
המוזיאון, שנחנך בשנת 2009 על ידי קמ"ט (קצין מטה) ארכיאולוגיה במינהל האזרחי ליהודה ושומרון ועבר לידי רשות הטבע והגנים ביולי 2010, הוקם במבנה קיים מהתקופה העות'מאנית. המבנה המקורי, שכלל שישה אולמות, שימש תחנת דרכים. אחד האגפים במוזיאון מוקדש לסיפורה של העדה השומרונית, קורותיה ומנהגיה.

במוזיאון מוצגים פסיפסים וממצאים ארכאולוגים של שלוש דתות: יהודים, שומרונים – בגלל המשל, נוצרים.

המוזיאון מורכב משישה חדרים, חדר הכניסה מוקדש לפסיפסים יהודים, ממזרח (ימין) לו 2 חדרים מוקדשים לשומרונים, וממערב (שמאל) שלושה חדרים מוקדשים לפסיפסים נוצרים. חדר הכניסה יהודי – הפסיפס עם דמותו של דוד המלך פורט על נבל ולצדו הכיתוב בעברית "דוד", מבית הכנסת בעזה. הפסיפס הוצא מאולם התווך של בית הכנסת.

כתובת הקדשה מסוסיא וכתובת מבית הכנסת "שלום על ישראל" ביריחו (שני אלה נותרו באתרם). עוד נמצאות בחדר כתובות מבתי הכנסת בנערן ובאשתמוע. הכתובות בארמית ובעברית.

החדרים ממערב – נוצרים – פסיפס משילה = סילון. כתובת הקדשה: רחם על אנשי שלה = סילה. הכנסייה ביזנטית, ופרושו שאז כבר זיהו את שילה המקראית למרות שאין הוכחה.

בשילה נבנו שתי כנסיות גדולות, 4 שכבות של בנייה ושיפוץ עם פסיפסים מרהיבים – בגלל ארון הברית. ארון הברית הוא פרהפיגורציה למרים. כך גם בקרית יערים באבו גוש, שם נבנתה כנסייה שמוקדשת למרים וארון הברית.

החדר המערבי – ממצאים ממנזרים ביהודה ושומרון. לוח שהוא חלק מסורג, אַמְבּוֹ – דוכן הדרשן מחורבת סילה שאת הפסיפסים ראינו בחדר הקודם ובחוץ. בנוסף מוצגים כלי אוכל וקערות ממנזר מרטיריוס, והמצבה של פאולוס, שהיה אב מנזר מרטיריוס אחרי שמרטיריוס הפך פטריארך.
החדרים המזרחיים – שומרונים – פסיפס עם כתובת יוונית מבית הכנסת השומרוני באלח'ירבה וכתב עברי קדום שבו השומרונים משתמשים עד היום. הפסיפסים מבתי תפילה מאזור השומרון, כולל הר גריזים. הנושאים בפסיפסים מגוונים: אין בעלי חיים, כלי מקדש: מחתה, שופר, מנורה 7 קנים, ארון קודש וצדפה.

הפסיפסים השומרונים הם באיכות גבוהה ביותר, עיטורים צמחיים וגאומטריים מרהיבים.

אוצרי המוזיאון בחרו להקדיש מקום בחדרים גם להיסטוריה ולתרבות השומרונית, ועל הקירות מוצגות תמונות מחיי העדה היום.

השומרונים מאמינים באל אחד, במשה כנביא היחיד שחי מעולם, בתורת משה – כלומר חמשת חומשי התורה כספר הקדוש היחיד, בהר גריזים כמקום אשר בחר בו אלוהים, וביום נקם ושילם, כלומר בבוא המשיח, באחרית הימים ובעשיית דין. האוכלוסייה השומרונית קושרת את עצמה למקדש, משתמשת ביוונית וגם בשומרונית. בפסגת הר גריזים נמצאו שרידי כנסייה ממורכזת, ומתחתיה שרידי מקדש – האחרון חרב במאה ה-2 לספירה.

כנסייה קדומה וחצר ארכיאולוגית בשנת 1934 התגלתה במקום כנסייה שנחפרה. מאז החפירה נבזזו רבות מאבני הפסיפס שעיטרו את רצפתה. משום כך שוחזרה ורוצפה מחדש רצפתה של הכנסייה בכ-1.7 מיליון אבני פסיפס. בכנסייה מקורה זו, שבה ניצבות כיום שורות ספסלי עץ,  נערכות מעת לעת מיסות של בני זרמים שונים בנצרות.

בחצר הארכיאולוגית מוצגים לראווה ממצאים מקומיים או כאלו שהובאו לכאן: בורות מים, סרקופגים שומרוניים, כותרות מעוטרות, מעגלות קדומות (שתפקידן היה הידוק טיח ששימש לבנייה) ועוד. 

 החצר עצמה מרתקת לא פחות מהתצוגה המופיעה בה: ארכיאולוגים שחפרו באתר חשפו בו ממצאים המתוארכים החל מן המאה הראשונה לפסה"נ – עדות לפעילות השוקקת שהתקיימה במקום. נוסף על כך, במאות הרביעית והחמישית לסה"נ פעלה כאן ככל הנראה מצודה, ובמאה השישית נבנתה אכסניה עבור עולי רגל שפקדו את תוואי הדרך הידועה. האכסניה עשתה שימוש במבנה מרובע שבו חצר מרכזית שבלבה בור מים גדול, חדרי מגורים וכנסייה רחבת ידיים.

נבי מוסא

לפי המסורת המוסלמית נבי מוסא מזוהה עם קברו של משה. המקום צופה לעבר הר נבו בעבר הירדן המזרחי, שם מת משה לפי המסורת היהודית. משה מוזכר בקוראן בשם הערבי "מוסא", החל מהטמנתו בתיבה ביאור וכלה בסיפור יציאת מצרים והמסע במדבר. בתנ"ך כתוב במפורש שמשה לא נכנס לארץ ישראל אלא נפטר בארץ מואב ושם נקבר, אך הקוראן לא מספר על מותו של משה או מקום קבורתו. לפיכך הטענה שקברו של משה נמצא בתוך גבולות ארץ ישראל אינה סותרת את הקוראן.

על פי המסורת, מקום קבורתו של הנביא מוסא נתגלה לסלאח א-דין בחלום, והוא זה שבנה מצבת זיכרון במקום. סלאח א-דין יזם את מסורת העלייה לרגל, "זיארת נבי מוסא", לאחר שניצח את הצלבנים בקרב על ירושלים בשנת 1187, על מנת ליצור נוכחות מוסלמית בירושלים במשך חג הפסחא הנוצרי, ולתת מענה לתהלוכות הצליינים שיצאו מירושלים לכיוון יריחו, ערבות הירדן ואתר הטבילה המסורתי בקאסר אל-יהוד. למרות האופי המוסלמי של החג, הוא נחוג לא לפי לוח השנה המוסלמי אלא לפי לוח השנה של הכנסייה האורתודוקסית, ביום השישי שלפני יום שישי הטוב של חג הפסחא. ההמון המוסלמי תוזמן לחזור ממתחם נבי מוסא לירושלים בדיוק כשהעולים הנוצרים החלו להגיע לחג הפסחא.
במשך החג נהגה כל אחת מהערים הגדולות באזור לשלוח משלחת משלה לחג, ולכל משלחת היה דגל משלה שנישא בגאווה על ידי מנהיגה. רוב המשלחות באו משכם, חברון, ירושלים ויריחו, אולם היו גם שבטים בדואים שהגיעו מהנגב, וגם עולי רגל שהגיעו מיפו ומחיפה. המשלחות התאספו קודם בירושלים, שם התפללו העולים במסגד אל-אקצה. כשהגיעו לירושלים, התמקמו עולי הרגל במחנות על פי מקום מוצאם. בשיאו, מפקד עולי הרגל הגיע לאלפים.
בבוקר יום שישי שלפני יום שישי הטוב של חג הפסחא התקבצו ההמונים ברחבת הר הבית לתפילות הבוקר, ומשם יצא הקהל לכיוון המסגד שבו שוכן קבר נבי מוסא, חלקו ברגל, חלקו ברכיבה, ולימים חלקו גם במכוניות ומשאיות.
במשך ימי החג הקימו העולים מחנות סביב מתחם נבי מוסא והעבירו את הזמן בפולחנים דתיים, ריקודים וחגיגות, סעודות, אירועים מיוחדים, ושיחות חולין. מכיוון שלחג התכנסו עולי רגל מכל רחבי הארץ, הייתה זו הזדמנות להחליף מידע ולשמור על קשר עם קרובים רחוקים. לאווירה החגיגית הצטרפו גם רוכלים שניצלו את ההזדמנות למכור את מוצריהם לקהל גדול.
אחד מהאירועים הפופולריים בחג היה מרוצי סוסים שנערכו מחוץ למתחם נבי מוסא. יש הסוברים שתחרויות אלו היו עוד מימי סלאח א-דין, בהם נהגו פרשים ערבים להצטרף לתהלוכה ולהפגין כוח אל מול קהל הצליינים הנוצרים שפקדו את ירושלים.

בתום ימי החג חזר ההמון לירושלים, בצהרי יום חמישי הקדוש על פי הלוח של הכנסייה האורתודוקסית (היום שלפני יום שישי הטוב לפי הכללים האורתודוקסים). לאחר מצעד בחוצות העיר, התפזרו המשלחות לעריהן.

סלאח א-דין היה הראשון שבנה מסגד על מתחם הקבר, אך המבנה הנוכחי נבנה על ידי הסולטאן הממלוכי בייברס בשנת 1269, כפי שכתוב בהקדשה בערבית שמתנוססת על אחד מקירות המסגד. את האחריות על המסגד הפקיד בייברס בידי משפחת אל-חוסייני.

מתחם הקבר משתרע על שטח של כ-5,000 דונם ובו כ-120 חדרים. המסגד מוקף בפצלי שמן שחורים בהם השתמשו עולי הרגל לחימום ובישול. מתחם נבי מוסא נועד לשמש אכסניה לעולי הרגל שבאו ל"זיארת נבי מוסא". גם השומרוני הטוב היה חאן. למבנה כיפות לבנות וצריח גבוה במרכז המתחם. במשך הזמן נוספו למסגד אגפים ומבנים שונים בכדי לשרת את עולי הרגל הרבים שפקדו את הקבר. מחוץ לחומות המתחם, משתרע על מורד הגבעה בית קברות גדול, בו נטמנו עולי רגל שנפטרו בעת החגיגות ומכובדים שביקשו להיקבר בסמוך למתחם המקודש. נבי מוסא הוא אחד האתרים החשובים והקדושים לדת המוסלמית בארץ ישראל.

עם התעוררות הלאומנות בקרב ערביי ארץ ישראל בתחילת המאה ה-20, התווסף ל"זיארת נבי מוסא" פן לאומני. תושבי הערים והכפרים, שלרוב היו מנותקים אחד מהשני, התכנסו במתחם נבי מוסא בחג ויצרו זהות משותפת. מנהיגים לאומנים פלסטינים ניצלו את הכינוס כדי להתסיס את קהילת ערביי ארץ ישראל כנגד התנועה הציונית וההתיישבות היהודית. בראש המסיתים עמד חאג' אמין אל-חוסייני, אחיינו של ראש עיריית ירושלים ולימים המופתי של ירושלים, צאצא למשפחת אל-חוסייני, שלה ניתנה האחריות על מתחם הקבר בידי הסולטאן בייברס.
בשנת 1920, חגיגות נבי מוסא וחג הפסח היהודי נפלו באותו זמן. באותה שנה התסיסו חאג' אמין אל-חוסייני ועורך העיתון עארף אלעארף את הקהל בנאומיהם. ב-4 באפריל, לאחר התפילה המסורתית בתום החג, יצא הקהל בצעקות "אטבח אל-יהוד, אדאולה מענא" (טבחו ביהודים, הממשלה אתנו) לעבר הרובע היהודי. יחידות הצבא הבריטי יצאו מהעיר כמה ימים לפני כן.

במהומות נרצחו 6 יהודים ונפצעו בסביבות 200. המהומות (מאורעות תר"פ) שככו רק כעבור 4 ימים.

בשנת 1937, כשנה לאחר פרוץ "המרד הערבי" במטרה להפסיק את העלייה היהודית לארץ ישראל, אסר השלטון הבריטי על עליית הרגל המסורתית לנבי מוסא, מחשש שהחג יצית מהומות נוספות.

כשעבר מתחם הקבר לשליטת ממלכת ירדן אחרי מלחמת 1948, המשיך האיסור בגלל המתיחות שנוצרה עקב ההגירה של פליטים פלסטינים לתחומה של ירדן. לאחר שנרצח המלך עבדאללה הראשון על ידי מתנקשים פלסטינים שהיו בקשר עם חאג' אמין אל-חוסייני, אסרו הירדנים על ההתקהלות הגדולה בהר הבית בתחילת החג, והיקף החגיגות הוגבל למתחם נבי מוסא

לאחר מלחמת 1967, כשהר הבית ומתחם קבר נבי מוסא עברו לידי ישראל, נמשך האיסור על מנהג העלייה.

העלייה לרגל ("מוסאם" בערבית) הראשונה שהותרה הייתה 50 שנה לאחר האיסור הבריטי, בשנת 1987, ואורגנה על ידי הווקף המוסלמי בירושלים. כ-50,000 עולי רגל השתתפו. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בסוף אותה שנה, בוטלו שוב החגיגות.

ניסיון נוסף לקיים את מצוות החג נעשה בשנת 1997, אך הוא היה מצומצם והגבלות על תנועת תושבי הגדה הגבילה את מספר המשתתפים. כיום מגיעים מוסלמים לנבי מוסא בחג נבי מוסא, אך התהלוכות לירושלים לא חודשו. במבנה נמצא כיום מרכז גמילה, שהשוהים בו מסייעים בתחזוקת המקום.